הוא היה אביו של בעלה הראשון

הוא היה אביו של בעלה הראשון, חלק מאותו עולם שאין להזכירו בבית; וכשגביתי ממנה, לעת ישישוּת מופלגת, את סיפורה, תיארה אמי איך במחצית שנות הארבעים, בעת שבעלה אמיל הוכברג חלה במחלה ניווּנית והיא הביאה לו צלוחית תרופה, שהכילה גם ארסֶניק, צעקה עליה אמו: "את מרעילה את הבן שלי כמו שהרעילו את אבא שלו!".

כשאמך מואשמת ברצח, אין זה דבר שניתן לשכוח או לסגור בקופסה – וסמי קפץ מן הזיכרונות כשד, הציץ וקרץ: חַפֵּשׂ אותי! אמר לי בקול חורק משנים ומאבק. בָּרֵר עלי, אתה שמחטט תמיד בחיי אחרים. כתוב אותי! אך כשכתבתי ב-2008 את הספר "יד ענוגה" על אמי, על אמיל ועל אמו רוזה, נדחק סמי החוצה, הוזכר רק בכמה משפטים.
ניירותיו נצברו אצלי. בילוש הוא הרגל טורדני שאין להתגבר עליו, וכוחם של המתים רב מאוד. מן הארכיונים והבתים צצו – כאותם חרקים שטמונים שנים רבות באדמת המדבר ומתעוררים לחיים עם טפטופו של גשם נדיר – מסמכים גרמניים, אוסטרו-הונגריים וצרפתיים, שתהו מיהו סמי הוכברג. תכתובות משרדיות בין תחנות-מרגלים למנהלים, איגרת סודית ביותר שהונחה על שולחנו של הרייכסקאנצלר, מכתבים ציוניים ששיבחוהו או פקפקו ביושרו; מכתביו בצרפתית רהוטה, שנשלחו מעיירות איראניות לוהטות והאירו את הישראלי המוקדם הזה, שהתקיים בדמדומי האימפריות הישנות. איש סקרן וחסר-שקט, שנע בין המחנות והפך קרוב ללבי, כסב לא-ביולוגי.

סמי (עומד שלישי מימין) ומשפחתו בסטודיו לצילום ביפו. 1890

אדם שדאג תמיד כי חלק ממנו יישאר בצל: ילדה מתה שצצה פתאום במכתב, התאבדות אשתו, קשרים צולבים, נאמנויות תמוהות, דו"חות כספיים בעייתיים, תביעות לעוד מימון, הצעות ליוזמות הרפתקניות. רוח-רפאים הרוקד תמיד בכמה חתונות, מבלבל בלשים ההולכים אחריו – ואף אותי, הנע בעקבותיו כעבור כמאה שנים. מפטפט בלי הרף גם בעת שהוא שלד, הטמון אי-שם ללא מצבה בבית-עלמין איסטנבולי, ובסידן עצמותיו הלבנות שארית הרעל, ששם קץ לחייו. כשכל זה נאסף, כבר מאוחר מדי להתעלם. יותר מדי דפים, יותר מדי חובות למתים מכדי שאחדל.

מתוך הספר 'סוכן מפוקפק' מאת יגאל סרנה. הוצאת מסמרים 2010

>> עוד על הספר ב-facebook