הוא היה אביו של בעלה הראשון

הוא היה אביו של בעלה הראשון, חלק מאותו עולם שאין להזכירו בבית; וכשגביתי ממנה, לעת ישישוּת מופלגת, את סיפורה, תיארה אמי איך במחצית שנות הארבעים, בעת שבעלה אמיל הוכברג חלה במחלה ניווּנית והיא הביאה לו צלוחית תרופה, שהכילה גם ארסֶניק, צעקה עליה אמו: "את מרעילה את הבן שלי כמו שהרעילו את אבא שלו!".

כשאמך מואשמת ברצח, אין זה דבר שניתן לשכוח או לסגור בקופסה – וסמי קפץ מן הזיכרונות כשד, הציץ וקרץ: חַפֵּשׂ אותי! אמר לי בקול חורק משנים ומאבק. בָּרֵר עלי, אתה שמחטט תמיד בחיי אחרים. כתוב אותי! אך כשכתבתי ב-2008 את הספר "יד ענוגה" על אמי, על אמיל ועל אמו רוזה, נדחק סמי החוצה, הוזכר רק בכמה משפטים.
ניירותיו נצברו אצלי. בילוש הוא הרגל טורדני שאין להתגבר עליו, וכוחם של המתים רב מאוד. מן הארכיונים והבתים צצו – כאותם חרקים שטמונים שנים רבות באדמת המדבר ומתעוררים לחיים עם טפטופו של גשם נדיר – מסמכים גרמניים, אוסטרו-הונגריים וצרפתיים, שתהו מיהו סמי הוכברג. תכתובות משרדיות בין תחנות-מרגלים למנהלים, איגרת סודית ביותר שהונחה על שולחנו של הרייכסקאנצלר, מכתבים ציוניים ששיבחוהו או פקפקו ביושרו; מכתביו בצרפתית רהוטה, שנשלחו מעיירות איראניות לוהטות והאירו את הישראלי המוקדם הזה, שהתקיים בדמדומי האימפריות הישנות. איש סקרן וחסר-שקט, שנע בין המחנות והפך קרוב ללבי, כסב לא-ביולוגי.

סמי (עומד שלישי מימין) ומשפחתו בסטודיו לצילום ביפו. 1890

אדם שדאג תמיד כי חלק ממנו יישאר בצל: ילדה מתה שצצה פתאום במכתב, התאבדות אשתו, קשרים צולבים, נאמנויות תמוהות, דו"חות כספיים בעייתיים, תביעות לעוד מימון, הצעות ליוזמות הרפתקניות. רוח-רפאים הרוקד תמיד בכמה חתונות, מבלבל בלשים ההולכים אחריו – ואף אותי, הנע בעקבותיו כעבור כמאה שנים. מפטפט בלי הרף גם בעת שהוא שלד, הטמון אי-שם ללא מצבה בבית-עלמין איסטנבולי, ובסידן עצמותיו הלבנות שארית הרעל, ששם קץ לחייו. כשכל זה נאסף, כבר מאוחר מדי להתעלם. יותר מדי דפים, יותר מדי חובות למתים מכדי שאחדל.

מתוך הספר 'סוכן מפוקפק' מאת יגאל סרנה. הוצאת מסמרים 2010

>> עוד על הספר ב-facebook

בעלילת חיי אמא שלי היה סמי הוכברג, אביו של בעלה הראשון, חלק מאותו עולם שאין לדבר בו. וכשגביתי ממנה לעת זקנתה המופלגת את סיפור חייה, תיארה איך במחצית שנות ה-40, בעת שנקראה יולה הוכברג ואמיל, בעלה, חלה במחלה קשה והיא הביאה לו תרופה שהכילה  ארסניק, כפי שהיה נהוג אז, הטיחה בה אימו רוזה דואק-הוכברג: "את מרעילה את הבן שלי כמו שהרעילו את אבא שלו".
כך. וכשאמך מואשמת ברצח, אין זה דבר שניתן לסגור בקופסה ולשכוח, וסמי קפץ מן הזכרונות כמין ג'ק שלא ניתן להשיבו פנימה. דבר מה הציץ וקרץ. חפש אותי! אמר סמי בקול חורק משנים, מרעל ומאבק. ברר עלי. אתה שמחטט תמיד בחיי אחרים.


כשהתחלתי לכתוב את הספר 'יד ענוגה' על אמי ואמיל, הוזכר סמי רק בכמה משפטים. נדחק החוצה, אך קולו המשיך לתבוע, ולמתים לפעמים כוח רב על החיים. ניירות החלו נצברים אצלי. בילוש הוא הרגל נפשי שקשה להתגבר עליו. מן הארכיונים והבתים בקעו, כאותם חרקים שנחים כמתים שנים וצצים עם טפטופו של גשם נדיר – כל אותם מסמכים גרמניים ואוסטרו-הונגרים נושנים שתהו מיהו סמי הוכברג. תכתובות משרדיות בין מרגלים למנהלים. מכתבים ציוניים שהטילו ספק בתרומתו ותהו לגבי כשרותו. צפה התעלומה שמתקימת לגביו אף בנס ציונה וברחובות בקרב שאריו, מיהו אותו "ברנש קטן קומה", כמו שמתאר בחטף ריכרד ליכטהיים ביומנו, "רזה וצהוב, עם זקנו השחור המחודד, ובתרבוש האדום על ראשו," משרטט בכמה קוים את דמות האיש שהותיר מעט תצלומים.

אדם שהתקיים בדימדומי האימפריות הישנות, נע בין המחנות, סקרן חסר שקט ומכאן קרוב לליבי. ידו בכל ויד כל בו, שדאג תמיד כי חלק ממנו ישאר בצל. ילדה מתה שצצה פתאם במכתב, התאבדות זוגתו, קשרים צולבים, נאמנויות כפולות, דו"חות כספיים בעייתים, תביעות לעוד מימון. הצעות ליוזמות הרפתקניות. חובב ציון מוקדם, עולה צעיר, נוטע כרמים ומגדל אבטחים לרגע, מורה, מנהל, נוסע, עיתונאי, עורך עיתון, סוחר קרקעות, מפשר בין ערבים ליהודים, סוחר חומרי מלחמה ערמומי שצץ ומופיע בדו"חות נרגזים. סוכן חשאי קצר מועד ע"פ דו"ח שהיה קבור 90 שנים בברלין, "סוכן מפוקפק", כמו שתיאר אותו דו"ח גרמני, שרוקד בכמה חתונות, מבלבל בלשים שהולכים אחריו.

מבלבל אותי שהולך בעקבותיו כעבור כמאה שנים. צץ במסמכים ומכתבים צרפתיים בני מאה שנים, מפטפט בלי הרף גם בעת שהוא שלד עתיק הטמון אי שם באיסטנבול, ובסידן עצמותיו הלבנות, שאריות הרעל ששם קץ לחייו. כשכל זה נאסף, לאט. כבר היה מאוחר להתעלם ממנו. יותר מדי דפים. יותר מדי חובות למתים נצברו מכדי שאחדל מחיפושיי.
והתחלתי לכתוב.

יגאל סרנה, אוקטובר 2010